I have to write this one in Hebrew...Jasmin says "this is the Boom!"

יולי 2014 הימים ימי מבצע "צוק איתן" והילדים בכל זאת מושפעים...

אין דבר יותר שגורם לליבי להתכווץ מאשר השעה אחת עשרה בלילה כשביתי יסמין בת השנתיים וחצי עדיין ערה. שעה שהיא שוכבת בעניים פתוחות ואומרת "זה הבום". לפעמים היא יושבת ומלווה את האמירה הזו עם תנועת מחיאת כף, ככל שהזמן עובר היא מתעייפת ושוכברת אך עדיין לוחשת...זה הבום! כן הערב נשמע יירוט עצבני מעל לראשינו ולא היתה אזעקה, רק בום. והקטנה מכילה את המידע ומעבדת אותו...אומרת שוב ושוב "זה הבום" וממאנת להירדם... וליבי נחמץ. לא נותר לי אלא לחבק, לשיר ולהרגיע, להגיד שאמא פה...ולהרגיש חסרת אונים. לו באמת זה היה נופל עלינו, לא היתה לי היכולת באמת להגן על הילדים המתוקים שלי...זה גורם לחשוב על אמהות בכל העולם המרגישות חסרות אונים אל מול לחימה ואלימות. והקטנה שוב אומרת... זה הבום. ואני שואלת אם הבום מפחיד אותה והיא אומרת כן. אז אני מרגיעה ואומרת שזהו, אין יותר בום...עצוב לחשוב שאני משקרת לביתי...הרי יהיה עוד בום, מחר, עוד שעה...מי יודע? אבל מה עוד אני יכולה להגיד? אני שוב מחבקת, שרה שיר לילה טוב, אומרת לקטנה שלי שהיא מקסימה, גיבורה ומהממת...וסוף סוף היא נרדמה...